29/12/17 אבי קמינסקי
סולידריות –אחי ואחיותי!
כמו בדמוקרטיה גם בנושא הסולידריות אי אפשר להסתפק
ב"קצת דמוקרטיה" או ב"קצת סולידריות".
אני מבקש להבהיר איני חסיד של שביתות. אולם, אני חסיד גדול של זכויות לעובדים בכלל ובמקרה זה של מורים בפרט.
הלואי ולא היינו נזקקים לשיבושים בכבישים, במוסדות החינוך, בחשמל, בשדות התעופה כדי להפנות את תשומת הלב לעוולות מתמשכות, להפליה, לחלוקה לא צודקת של משאבים ובעיקר לאטימות לב.
הלוואי שמי שמופקד על נושאים אלו היה רגיש, תומך ומקצה את המשאבים הדרושים לניצולי שואה, לנכים, וכן… גם למורים.
הלוואי ובמקום סיסמאות שחוקות על חשיבות החינוך היינו רואים פעולה נמרצת לשיפורה של המערכת.
אבל משמוצו האפשרויות אני מצפה לסולידריות, להבנה, לתמיכה של הציבור בכלל ושל מי שיודע ומכיר את עובדי מערכת החינוך בפרט.
אני יודע היטב מה המשמעות של גן סגור אבל גם יודע היטב עד כמה אנחנו מייחלים לגננות מעולות שתרצינה להצטרף למערכת מתגמלת, מוקירה ומעריכה לא רק בנאומים חוצבי להבות.
אני יודע ומכיר היטב מה המשמעות של בית ספר סגור אבל אני גם יודע שעושק נמשך של מורות ומורים חייב להיפסק.
לפעמים, קבוצה חלשה באוכלוסיה אינה זוכה לתשומת לב המערכות בשל מיעוט וחולשה של חבריה (ראו את פגועי הנפש) אבל כשמדובר במורים, מספרם הגדול הוא גם "חולשתם" ,שכן התירוץ המושמע באופן קבוע הוא שכל תוספת קטנה בשכרם היא תוספת גדולה מקופת המדינה.
זה נכון!
אבל המורה הפורשת, שלא ניצלה את ימי המחלה,
(בשל אחריותה לתלמידיה), "נענשת" על מסירות זו.
למה דווקא מורים? ככה, כי הם רבים.
חברותי וחברי,
זו השעה שבה נדרשת ההבנה, התמיכה הסולידריות.