יש ימים שאיני מוכן לשמוע הסברים, להקשיב לתיאוריות פוסט מודרניות, לשקול את שני הצדדים של אותו מטבע.
יש ימים כאלו.
יש ימים שאני מסוגל לראות, באופן חד צדדי לחלוטין את ההבדל שבין טוב לרע, בלי אבל ובלי אולי.
יש ימים כאלו.
יש ימים שאני מוכן לשים לב להגון, לראוי, לנכון, בלי רצון או צורך להבין גם אפשרויות אחרות.
יש לי ימים כאלו .
היום היה לי יום כזה.
חשבתי על הנוער הזה שאנחנו כל כך מתפעלים ממנו, ובצדק,
מכוח ההמצאה שלו, מהנחישות, מהרצון להתנדב, לעזור, להתגייס למשימות קשות.
אני רואה את הנוער הנפלא הזה כל יום וכל היום.
אני נפגש גם עם נוער אחר, נערות ונערים שאבדה להם הדרך, שעדיין לא מצאו את מקומם ואת ייעודם, ויודע שאפשר עם רצון, ידע ומאמץ להעלות גם אותם על דרך הישר,
מי כמונו, שזה לחם חוקנו, מכירים ויודעים ומודעים לכך.
אנחנו יודעים לעזור, להדריך, להנהיג ולהוביל ובתנאי… שההבדל בין טוב לרע ברור לכולם בעיקר למי שזה תפקידו וחובתו.
היו ימים שבהם ההבדל בין שניהם היה ברור, חד וחלק,
ימים שבהם גם כשנעשו מעשים בלתי הולמים, מבזים ומיותרים (והיו גם כאלו) ידעו שצריך להתבייש ,להשפיל מבט, להתחרט.
היו ימים שהיתה ברית בין ההורים לבין המחנכים, ברית המבוססת על אותם ערכים ועל אותה מטרה שהיא טובת הילד,
במובן של "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב".
איני מאחל לאיש מאתנו להיות בנעליו של הורה שילדו מעד או כשל.
תפקידנו כמחנכים למנף את האקטואליה לעיסוק במהות, בערכים, לחדד את הגבול הדק שבין הטוב לרע ולחזק אותו.
להעלות את השיח מעבר לגופו של אדם לגופו של עניין ונושא.
מי שעוסק ועסק כל חייו בחינוך חייב להאמין כי גם אם ארוכה היא הדרך, היא אפשרית.
אבי קמינסקי