כמו שהבטחתי, אני רוצה להאיר בכל פעם פינה אחרת במערכות החינוך בכלל והפעם – חדר המורים.
יש לפעמים גם וילונות ולפעמים לא.
כידוע, שני דברים אין למורים: משכורת גבוהה במיוחד וסטטוס גבוה במיוחד בחברה הישראלית.
ואין להם איזשהו סמל סטטוס.
לרופאים יש משכורת סבירה עד גבוהה, חלוק וסטטוסקופ (סטטוס-קופ), למהנדסים יש משכורת גבוהה, משרדים מרווחים, ממוזגים, מוארים, להיי-טקיסטים יש גם…. וגם… וגם… (משכורת, משקפיים עגולים, אצבע דבוקה לסמארטפון ואוזן לאוזניה).
למורים…. יש חדר אחד בעולם הקרוי על שמם – חדר המורים!!!
זה המקום שבו הם יכולים:
• להתייעץ עם עמיתים,
• לבקר את פעולות ההנהלה (כל הנהלה – של המוסד, משרד החינוך, האגף לחינוך ברשות),
• שם הם יכולות ויכולים לתכנן ולהתכונן לשיעורים הבאים,
• שם הם יכולים לקיים מידי פעם את ההשתלמות המוסדית (ואף פעם אין ממש מקום לכולן ולכולם),
• שם… הם יכולים להתרווח, לשוחח עם חברה או חבר או לצלצל לטכנאי שיבוא לתקן את המכשיר שהתקלקל בבית…
כן ,זה החדר שלהם ולכן מותר להם.
אבל אל החדר הזה כולם מבקשים לפלוש: תלמידים, הורים, אורחים.
לכולם נדמה שמותר, כי זה הרי חדר של מורים ולכן מותר.
אז לא!
למורים מותר… להזמין את מי שיבחרו שיבוא בשעריהם.
למורים מותר שלא להזמין, בלי להסביר ובלי להצטדק.
ואנחנו, עמיתיי מנהלי אגפי החינוך, חייבים לוודא שחדרים אלו במוסדות החינוך שלנו יהיו המראה המייצגת את היחס שלנו למעשה ההוראה ולמי שאחראי לו: המורים.
אנחנו מחויבים להרחיב אם צריך, לשפץ ולשפר כל שנה על פי הצרכים, לרהט כאילו זה ביתנו הפרטי, כי חינוך אינו מתחיל ואינו נגמר במה שמלמדים אלא באופן שבו מתייחסת החברה למלמדים.
עכשיו ממש, זו השעה, בביקורים שאנו מקיימים במוסדות החינוך, להקדיש זמן ומחשבה כדי לתת כיסוי לאמירה שהמורים הם עמוד התווך של המערכת.
לבקר,
להתרשם,
לשוחח,
להקשיב,