אנו נוהגים לעתים קרובות לבחון מעשה או מחדל על פי התוצאה, ויש הסבורים שזה המבחן האמיתי להערכה של תכנית ועשייה.
ואולם, דרך נוספת לבדוק איכות של תכנית או עשייה תהיה מה היתה הדרך לתוצאה הרצויה, בעיקר כשהמדובר בעשייה חברתית.
אנו מכירים את הסיטואציה מחיי היומיום השגורים
והשגרתיים הן במשחקי ילדים והן בעולמם של המבוגרים –
א רוצה לשכנע את ב לעשות מעשה, אם סירב, הכה אותו, העליב, פגע עד שנתרצה ועשה את אותו מעשה.
דרך אחרת, ארוכה יותר… תהיה לנסות לשכנע בצדקת המעשה, להסביר שמין הדין שיעשה, כך ש ב ישתכנע לעשותו.
התוצאה בשני המקרים זהה ורצויה. השאלה שחובה עלינו לשאול בכלל ובחינוך בפרט היא:
האם זו גם התוצאה הראויה ?!
כי כשמדובר במעשה הרצוי עולם התוכן הוא עולם המעשה. ואילו בשאלת הראוי אנו נכנסים לעולם המוסר, האתיקה. במלים אחרות נכנסים לעולם החינוך.
התמונה העומדת לנגד ענינו כשאומרים בריונות במערכת החינוך הינה של ילד גדל מידות, בעל כוח רב המפיל חימתו על ילדים חלשים ממנו כדי שיעשו כרצונו ואולם,
בריונות אינה רק פיזית. לבריונות גילויים רבים והם הולכים ומחריפים, ביריונות ברשתות החברתיות, בחברת התלמידים, ביחסים שבין הורים למורים, להורים אחרים, לתלמידים.
אבל התופעה החמורה מכולם בעיני היא ביריונות המתחזה למנהיגות.
אחת התכונות החשובות ביותר, לדעתי, אצל מנהיג היא הדוגמה האישית.
הדוגמה האישית ביחס לאחרים, בהתנהלות ההוגנת והשוויונית.
ואילו בריונות היא " אסטרטגיית התנהגות הכוללת הפגנה קבועה של כוח והשגת יעדים בעיקר בעזרת איומים ובמצבים מסוימים גם בפעילות אלימה.
הפעילות מתבטאת בעיקר על ידי הטרדה אגרסיבית מתמשכת וחוזרת במטרה לפגוע, ולמרות סימנים ברורים למצוקת הקורבן" (ויקיפדיה)
לצערי, אנו נתקלים במערכות שונות בחיינו בטשטוש הגבולות שבין מנהיגות לבריונות, בשימוש באמצעים ביריוניים כדי להוכיח מנהיגות.
בלבול זה אינו נשאר בעולמם של המבוגרים בלבד אלא מחלחל לעולמם של הילדים באינטנסיביות רבה עד שהוא הולך והופך לנורמה, שכן הדוגמה האישית היא כלי חינוכי מרכזי וחשוב אך גם מסוכן.
חובתנו כמחנכים להבחין בעצמנו בהבדלים הברורים שבין שניהם, להבהיר ולחזור ולהגדיר את ההבדל שבין מנהיגות לבריונות, לתגמל מנהיגות ראויה ולעצור בריונות בטרם התפתחה לנורמה.
דווקא עכשיו, כשנדמה שכל הגבולות נפרצו ושטפון אלים מבקש להטביע אותנו. דווקא עכשיו, עלינו המחנכים, לשים את האצבע בפתחו של הסכר (כמו אותו ילד הולנדי הזכור לנו מילדותנו) ולעצור את השיטפון.
יש לנו פרטנרים נפלאים למטרה זו, שותפים שהוכיחו את עצמם פעמים רבות בהתגייסות למען מטרה ראויה.
הם אלו שבזכותם ניצלו פרחי הבר לפני עשרות שנים.
מנהיגי הנוער, שלא הושחתו וליבם ופיהם שווים,
יכולים להוביל את העשייה החינוכית המאתגרת אם רק נאפשר להם.
בידינו הדבר,
אבי קמינסקי