אני יודע שיש עוד זמן ולכן… עכשיו צריך להתחיל.
במשך שנה שלמה, שלא לומר שנים רבות, אנו מבקשים לכוון את תלמידותינו ותלמידינו לערכים של צניעות, ענווה, נתינה, אחווה. להיות בני אדם ראויים, בני אדם היודעים להבחין בין עיקר לטפל, בין מהות לריקנות.
מנסים לכוון ומקווים שהצלחנו.
ואז מגיעה שעתן של מסיבות הסיום,
אלו הפכו להיות ההיפך מכל מה שניסינו,
(ואפילו הצלחנו לפעמים), בחינוך לערכים.
במקום להביא לידי גמר הולם את שיאו של תהליך חינוכי
הן מציגות את ההיפך הגמור. הן ראוותניות, צעקניות, מבליטות את השטחי והמלאכותי, במהלכן מפקירים לעתים קרובות את ההכלה והחמלה, מפקירים פעם נוספת את הילדים הדחויים כל השנה.
והצניעות נשכחה לחלוטין.
ואם לא די בכך, הן הפכו לנטל כלכלי בלתי נסבל.
השינוי המיוחל מחייב את כלל העושים במלאכת החינוך: המנהלות והמנהלים, המורות והמורים, הגננות, משרד החינוך וועדי ההורים היישוביים והבית ספריים – להחליט, לדבוק במטרה של שינוי מתכונת מסיבות הסיום ולהתמיד בה.
זו איננה פעולה נגד התלמידות והתלמידים, זו פעולה בשבילם ולמענם ולכן צריך להסכים על כך איתם ועל דעתם.
זו אינה מכת טבע ולא משימה בלתי אפשרית!
חבריי, כדרכי בקודש וכמאמר הפתגם "צדקה מתחילה בבית" גם אני סבור שאם נרצה לשנות – הדבר בידינו.
בואו נחליט, כולנו ביחד וכל אחת ואחד מאתנו בקהילה שלו, כי השנה אנחנו מגבשים נורמות חדשות, מתאימות והולמות יותר את ערכי החינוך.
אני יודע שזה נשמע נאיבי, אני יודע שיהיו כאלו שיצקצקו בלשונם וינודו לי בראשם, אני יודע ובכל זאת עדיין מאמין.
אני מאמין שאפשר, אז למה לא כבר עכשיו?!
ויפה שעה אחת קודם.
אבי קמינסקי