כולנו שמענו, למדנו, שיננו, השתתפנו בקורסים, הרצאות, סמינריונים ודיונים, כתבנו מסמכים, מאמרים ודעות, הרצינו בפני מנהלות ומנהלים, אנשי חינוך וקהלים רבים ומגוונים בנושא –מהי מנהיגות.
גם הכנס השנתי של האיגוד עסק השנה בנושא זה.
היום אני רוצה לשאול…
אין ספק שאני נהנה לשמוע עמית או יריב מקצועי, ממונה או שותף לעשייה, תומך או בר-פלוגתא קורא לי –מנהיג!
מודה, זה נעים! ואם הדובר עוד מוסיף ומנמק את דבריו בטיעונים רציניים, כבדי משקל, ומסכים לכל מילה שאמרתי, או ליתר דיוק אני מסכים עם כל מילה שאמר, אזי ההנאה כפולה ומכופלת שכן ההתייחסות היא לגופו של עניין ולאו דווקא לגופו של אדם (במקרה הזה אני…).
ואולם,
ימים אחדים לאחר מכן, אותו אדם שהכתיר אותי בתואר הנחשק – משנה את דעתו, נוזף בי, ובבת אחת הפסקתי להיות מנהיג בעיניו.
למה?! לא מפני שהפכתי את עורי אלא מפני שבסוגיה אחרת איני מסכים עמו! והוא שופך עלי קיתונות של הוכחות כדי להעיד על חוסר מנהיגותי, על הזילות שבשימוש במילים מנהיגות ומנהיג.
אני משוכנע שרבים מכם עברו חוויה דומה מתישהו, וכיוון שאתם מוחזקים בעיני מומחים לנושא אני פונה אליכם ושואל – מתי מישהו נחשב מנהיג? מי קובע? איך קובעים? ובעיקר –
למה ?!
אני סבור
· שמנהיגות אינה דרגה אותה מניחים על הכתפיים ומסירים בשעת הצורך.
· שמנהיגות אינה מוענקת, מנהיגות היא לפעמים צורך בלתי מתפשר.
· שמנהיגות אינה תלויה או מותנית בגורם חיצוני.
· שמנהיגות היא סך הערכים, האמונות, הדעות, המעשים הראויים וההימנעות מאלו שאינם ראויים.
וכשהיא קיימת קל מאד לזהותה ולכן גם מי שינסה להוכיח את היעדרה עדותו רק תעצים את קיומה.
"מנהיג אמיתי לא מחפש הסכמה כללית, אלא מעצב אותה בעצמו" מרטין לותר קינג