ביום ראשון השתתפתי בכנס שעסק ב"אוטונומיה בחינוך" והשבוע אנו חוגגים את פורים.
ראיתי בסמיכות הפרשיות שבין השניים קשר לדברים המעסיקים אותי, ואני מניח את כולנו, באופן קבוע:
שקר ואמת, כנות והעמדת פנים, אחד בפה ואחד בלב או במלים "פורימיות" פנים ומסכה, מציאות ותחפושת.
כשהההבדלים חדים וברורים קל להבחין בהם ולבחור ברצוי ואפילו בראוי.
ואולם, כשערך מסוים "מתחפש" למה שאיננו הוא מטעה ומסיט מהעניין האמיתי.
ובמה דברים אמורים.
אני בעד אוטונומיה! היא ערך לכל דבר ועניין. בדברי הפעם אני מתייחס לאוטונומיה ניהולית בלבד (שכן האישית אינה דורשת אישור מאף אחד ומאף גורם).
אבל, אני בעד הבהרה ברורה של כוונת המעניקים והמקבלים את האוטונומיה.
כשמכריזים, למשל, שניתנה אוטונומיה לרשות המקומית לנהל את בית הספר של החגים, אני מוותר מראש, שכן זו אוטונומיה ב"תחפושת" שמטרתה להסיר אחריות להעברת נטל ההוכחה לרשות ולפעמים לצמצום משאבים.
כשמדברים על אוטונומיה באחריות על הילדים בעלי הצרכים המיוחדים ברשות המקומית ומממנים, בה בעת, מפקח שיעשה את עבודת המנהלים המקצועיים ברשות –
זו אינה אוטונומיה, זו "תחפושת" מטעה(ולדעתי לא תזכה באחד המקומות הראשונים בתחרות).
אני בעד אוטונומיה, כדי לאפשר יצירתיות, ליצור שותפויות מעניינות ומאתגרות, כדי ליצור גאוות יחידה לגבי העשייה היחודית,
וגם כדי לקצר תהליכים ביורוקרטיים, כדי להסיר חסמים,
כדי לקצר את הדרך שבין קבלת ההחלטה לבין היכולת לבצע.
אך, אני בעד שיקול דעת בוגר ואחראי בהחלטה
מתי ולמי להעניק אותה.
כדי להעניק ולקבל אוטונומיה דרושה "בגרות" ארגונית-ניהולית ופוליטית מסוימת, שכן בהיעדרם של קריטריונים ברורים יהיה קושי רב להחליט למי להעניק אוטונומיה ובעיקר למי אין להעניק.
שאלות המתייחסות ל- למה אוטונומיה?
ולמי אוטונומיה? נוגעות לכל טווח המעורבים במעשה החינוך: החל ברמת המורים בבתי הספר, מנהלות ומנהלים ובעיקר, לדעתי, לרשויות מקומיות.
הסוגיות ברשויות המקומיות הן רבות,
החל ממעורבות פוליטית בהעסקת ובפיטורי מנהלים ומורים, המשך בשקיפות תקציבית, בקבלת או באי קבלת תלמידים לגני ילדים ולבתי הספר.
ולכן, יש להתקדם בזהירות, בתבונה ובשיקולי דעת מקצועיים בדרך ליישום האוטונומיה במערכות חינוך, כי אחרת אפשר לפספס דור שלם…
האוטונומיה כערך חשובה וחיונית ביותר ולכן אין להלבישה ב"תחפושת" ,
את זו יש לשמור לפורים בלבד.
חג שמח.
אבי קמינסקי