מי שהמחשבה הזו לא חלפה במוחו אפילו פעם אחת הוא באמת אחד מל"ו צדיקים.
אנו, מנהלות ומנהלי אגפי החינוך במדינת ישראל, נבחרנו לתפקידנו בשל ההשכלה החינוכית הרלוונטית, בשל הניסיון המצטבר, בשל ה"קבלות" המוכחות על הצלחות וכמובן בשל התכונות האישיות שכל אחת ואחד מאתנו מביא לתפקיד.
בחיבור שבין המקצועיות שלנו לשפה משותפת עם נבחרי הציבור ברשות תלויה הצלחת מערכת החינוך ביישוב.
אני מדגיש שמדובר בשפה משותפת המודעת ל"מילון" שכל אחד מביא לשפה החדשה: ראש הרשות והנבחרים מביאים את רצון הבוחרים, את הבטחתם לעתיד החינוך בישוב ואת המשאב האישי שלהם.
מנהל/ת אגף החינוך מביא את הידע (ההשכלה), את הנסיון החינוכי, את הקשרים שקשר עם גורמים מגוונים במערכת החינוך בארץ, וכמובן גם את האישיות היחודית שלה/ו.
כל עוד הדברים ברורים וחלוקת האחריות נשמרת ומכובדת על ידי שני הצדדים יש סיכוי רב שמערכת החינוך תתפתח ותצליח.
ולפעמים …משהו משתבש וכבר לא מדברים באותה שפה, הלחצים הולכים וגוברים והכעס מצטבר… הניסיון להסביר, לפרש, להדגים נופל על אוזניים לא קשובות כי "התושבים לוחצים", כי "אין תקציב" וכו', והעמידה על הפן המקצועי הולכת ונעשית קשה ביותר ואף הופכת למשהו אישי, פוגע, מעליב עד מסוכן למשרתך.
הפיתוי הוא גדול – לוותר על העקרונות, להשלים עם הלחץ, להתקפל – כי הרבה יותר נעים כשאוהבים אותך…
זהו פיתוי שעלול לעמוד מי שנושא בתפקיד ציבורי. כאן נדרשים כוחות מקצועיים ואישיות חזקה כדי לומר – "לא!"
כדי לשאת באחריות לעמדתך, כדי לבחור בנכון ובראוי.
חברים יקרים, תשאלו את עצמכם כל יום את השאלה – "האם אני בוחר להיות "יס-מן" או "פקיד איתן"?
לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.
בראשית ד' פסוק ז'