הימים ההזויים העוברים עלינו, כשאנו מסוגרים בבידוד בביתנו. קשובים לכל שביב בשורה המעיד כי חל שיפור במצב החולים והופכים למומחים בענייני מספרים והשוואות עולמיות של מניין המתים. בימים אלו אנו חווים מתכונת שונה ולא רצויה של רצף ימי הציון המשמעותיים לעם היהודי.
הרצף שבין חג הפסח, ובו אחד הציוויים החשובים ביותר בהגדה של פסח: ״והגדת לבנך ביום ההוא״, כל עניינה של המסורת הוא - הפקדת עולם הערכים המוסריים, החברתיים ומשמעות המאורעות ההיסטוריים – בידי הדור הבא. השינון והחזרה מידי שנה נועד לצרוב בתודעה את חובת הזיכרון ואת חובת "עשה ואל תעשה".
ומיד אחריו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ההולך ומתגבש בטכסים ובטקסטים כהגדה של העת החדשה: "הגדת ששת המיליון".
ובעוד צלילי הצפירה של יום הזיכרון הזה מהדהדים באוזננו נשמעת הצפירה ליום הזיכרון לחללי צה״ל, המבקש להנכיח את אותו מגש הכסף עליו ניתנה מדינת היהודים ובו נכתבים, שנה אחר שנה, הצוויים של אלו שבדמם קדשו את תקומת ישראל כדי שנהיה ראויים לקרבנם.
המשותף לכולם הוא "מעשה המסירה" מדור לדור, ההפקדה של האחריות לזכור ולא לשכוח למשמרת לדורות הבאים.
האחריות על חובה זו מוטלת בראש וראשונה על ההורים והמשפחה ויחד עמם על המורות והמורים, הגננות, המנהלות והמנהלים.
בימים אלו, ודווקא בימים אלו, כש"הקירות" הפיסיים של מערכת החינוך אינם זמינים, נותרו הלב והנשמה, המקצועיות והמסירות של אנשי מערכת החינוך – והם מקיימים את מחויבותם כי זה ייעודם, כי זו הסיבה שבחרו במקצוע זה.
הם מקיימים מחוייבותם יום יום, שעה אחרי שעה, לומדים תוך כדי עשייה לתפעל מערכות חדשות, מתאימים את התכנים למדיום החדש, מוודאים שרואים כל ילד וילדה, נער ונערה. ואלו – סומכים עליהם! שמחים לראות את המורה שלהם, להרגיש שהיא והוא שם בשבילם גם כשכל העולם סביבם נראה מבולבל וחסר וודאות ובמיוחד תחת הגבלות המפגש עם החברים.
ההתמודדות עם הקורונה מעמידה בחזית לא גיבורות וגיבורים אלא בני אדם!
בציפיה ובתקווה לימים טובים, יום עצמאות שמח.