חברותי וחברי
עומד נפעם מול הרגע הזה המתמצת את סיפורי הגבורה והשכול, את דמעות הכאב האינסופי, את מהותו של יום הזיכרון.
הרגע הזה עליו מתרפקים הזוכרים ואינם שוכחים כל השנה, כל שעה וכל דקה.
הרגע הזה לו מייחלים אלו שנמלאה סאת הייסורים והם מבקשים לשמוח את שמחת התחיה, האמונה, התקווה.
זה הרגע שבין סיומו של יום הזיכרון לתחילתן של חגיגות העצמאות. מאות המלים, התובנות, הרגשות שנוספו לו במהלך השנים לא העיבו על התחושה של הכאב השמח והשמחה הכואבת.
הלוואי ויכולנו לצפון את הרגע בקפסולה השמורה לעתות אבדן האמונה, אבדן התקווה, כשהיאוש מרים ראש והשגרה מקלקלת את תחושת הנס.
לחלץ מהכיס הנסתר את הרגע הזה, ללגום ממנו לגימה ממושכת, להשקות את ילדינו, חברינו, מנהיגינו כדי שנזכור ונזכיר את הרגש השחוק לפעמים, את השמחה המהולה תמיד בייסורים, של משמעות.
הרגע הזה ממחיש בכל שנה מחדש את נס תקומתו של עם ישראל בארצו, את הנס הציבורי ואת הנס האישי, הפרטי.
מאחל לכולנו ידידי, עצמאות לחשוב ועצמאות לקיים, עצמאות הגוף ועצמאות הנפש, והעיקר שנהייה ראויים לחגוג ברוח מגילת העצמאות.
חג שמח. אבי