המסעות לפולין – אבי קמינסקי 23.2.18
"פה-לין –פה נלון ונקבל מנוח לכף רגלנו" נ. ליברמן
אולי מנוחה לרגלנו אך לא לנפשי.
אני מכיר את פרקי ההסטוריה המשותפים ליהודים ולעם הפולני, למדתי על העליות והמורדות של היחסים שבין פולין ליהודיה, יד אחת מלטפת ויד שנייה חובטת ומכה.
אני יודע שהכירו ומכירים בזכויות היהודים אך בה בעת גם גזרו גזרות ת"ח ות"ט שאין שיעור לאכזריותן.
שואת יהדות פולין גימדה, גם אם לא השכיחה, את נוראות ומוראות הימים הקודרים שקדמו לה ופתחה מרחב מסויט חדש של זוועות ופורענויות.
המילון אינו מספיק להנפיק את המלים כדי לתאר את האכזריות שבחיית האדם שנעורה לחיים של מוות, הרס, רצח, מחיקה של אנשים וישויות ואפילו כמעט של התקווה.
אני יודע שהעם הפולני לא היה היוזם, המתכנן והמוציא לפועל של תכנית "הפתרון הסופי", היה זה העם הגרמני והוא חייב לתת ונותן את הדין על כך.
הוויכוח, אי ההסכמה והרגשות העזים המעורבים בהחלטה של ממשלת פולין על אישורו של החוק האוסר לדבר על "פשעי העם הפולני" בתקופת השואה, מעידים עד כמה העצבים חשופים והפצעים לא רק שלא נרפאו אפילו עוד לא הגלידו.
ממשלת ישראל החליטה כי זכרון הנספים בשואה חשוב ועולה על אי ההסכמות לגבי חלקם של הפולנים בהוצאה לפועל של פקודת הרצח מטעמם של הגרמנים.
כילד שגדל לשני הורים ניצולי שואה, חוויתי את ההשלכות מקרוב, בבית, במשפחה, ביומיום. כבוגר, השתתפתי במשלחות לפולין וכאיש מקצוע ניהלתי והובלתי 17 משלחות נוער לפולין…
תלמידי ישראל, לדורותיהם, חייבים לדעת, לראות במו עיניהם כדי שיוכלו להעיד, כדי שיוכלו להגיד לדורות הבאים: "היינו שם, ראינו את שרידי התופת הנוראה, אנחנו עדים, ואתם מצווים לשמוע ולהשמיע את עדותנו כדי להעבירה מדור לדור".
אני מברך על ההחלטה האמיצה, השקולה והצודקת של שר החינוך מר נפתלי בנט להמשיך את המסעות לפולין.
להמשיך, לא על מנת להתנגח ולא על אפם וחמתם.
להמשיך למען הדורות הבאים של תלמידי ישראל.
אבי.