איך ידעו/אבי קמינסקי 17/11/17
לעתים קרובות אנו באים בתלונה או לפחות בטרוניה לילדינו ששום דבר לא מעניין אותם ושהם רק שקועים במכשירים הדיגיטאליים שלהם ועוד ועוד.
אני יודע שאני מסתכן בנוסטלגיה, ואפילו יודע שזהו עידן חדש וצריך להסתגל, אבל – אולי לפני שבאים אל הילדים בטענות נציץ קצת ונבדוק מה חלקנו.
כשאנחנו היינו צעירים (כן, רק אני, אתן כולכן עוד צעירות וגם אתם), לא הייתה לנו ברירה. הורינו הקשיבו לחדשות ואנחנו הקשבנו יחד אתם. לא, לא כי רצינו, בכלל לא. העדפנו להקשיב למצעד הפזמונים (גם ברמאללה), לאלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד, החיפושיות (האסורות במדינת ישראל שמא ישחיתו את הנוער).
העדפנו את מגרשי הכדורגל, הכדורסל, אולמות הדיסקו, שפת הים ועוד כל אחת ואחד וטעמו עמו…
אבל,
לפחות פעם ביום… לפחות, נאלצנו להקשיב לחדשות, לשמוע מה מתרחש בארץ ומה מתרחש בעולם, שמענו על הישגים לאומיים (צסק"א ומכבי תל אביב), ועל אסונות ופיגועי טרור, הכרנו את שמות השרים והרמטכ"לים ואפילו את אלופי הפיקוד. לא תמיד כי כל כך התעניינו או באמת רצינו להקשיב אלא מפני שהם היו שם, בחדשות ששמעו הורינו. ההורים שהאזינו כל שעה או אלו הממעיטים שהסתפקו במהדורת החדשות המרכזית באחד מערוצי הטלוויזיה. היתה רק טלוויזיה אחת, בסלון, ומי שרצה לצפות נאלץ לשבת עם כולם ואולי אפילו לשוחח ולהתעניין מה קורה אצל האחיות והאחים, להקשיב להורים ואפילו לספר לפעמים מה היה בבית הספר (ולא להסתפק "היה כיף").
לא היינו טובים מילדינו וגם לא רעים, אינני מביט אחורה בנוסטלגיה או בהאדרת העבר המפואר (כי הוא לא היה מפואר כל כך לפעמים).
אני מכיר ומוקיר את חוכמתם, התמצאותם, הבלתי נשלטת כמעט, במרחב הדיגיטאלי, הקלות שבה הם מתפקדים בעולם הזה הנראה עדיין כפלא בעיני.
אבל,
אם אני כועס, לפעמים, על איך זה שהילד אינו יודע מיהו שר האוצר, או אינו חש אמפטיה לעשרות פליטים שהפליגו במעבורת שטבעה לחופי אירופה.
אני כועס ולדעתי אפילו בצדק ,"איך אפשר להיות מרוכז כל כך בעצמך".
כשאני כועס, כדרכי, אני שואל את עצמי ומה עשיתי כדי שזה לא יקרה? מה עלינו, על כולנו לעשות כדי שבני הנוער יתעניינו, ישתתפו, יפתחו דעות משלהם וגם ידעו להביע אותם,
ואולי גם יעשו מעשים משמעותיים, ערכיים הנובעים מתוך התובנות שהגיעו אליהן.
הטלויזיה כ"מדורת השבט" אינה ממלאה תפקיד זה עוד (גם לפני הפיצולים) ולכן עלינו ל"הדליק" מדורות שבט חדשות, עם הנוער, ליצור הזדמנויות לשיח משותף, מעמיק, מעודכן בנעשה בעולם ובנעשה אצלנו.
הם חייבים לדעת ואנו חייבים להם את זה.
כי מחר-מחרתיים הם יהיו "המשורר הלאומי" החדש,
הם יהיו השרים, המורות והמורים, הרמטכ"לים, הטייסות, הרופאות והרופאים, אשפי הבינה הטבעית והבינה המלאכותית.
ולכן, הם חייבים להתעניין, להכיר, לדעת.