על הענווה 2/3/18
מאת: אבי קמינסקי
בכל פעם שנדמה כי עוד מחסום נפרץ והוא האחרון אנו מופתעים להיווכח כי הוא אינו האחרון וכבר מתוודעים למחסום הבא הנופל שדוד.
כך בעוד אנו עדיין מסרבים להשלים עם נפילתו של מחסום הבושה, אנו מגלים כי גם מחסום האמת נפל.
ומיד אחריו, לצערנו, אך כבר לא להפתעתנו, מחסום הצדק והיושרה, ואז מתנוססת כענן שחור מעל ראשנו הידיעה כי גם מחסום הענווה אינו חסין.
הפסוקים מ"משלי" עוד נלמדים במוסדות החינוך,
: "יְהַלֶּלְךָ זָר – וְלֹא פִיךָ " (כז ב)
וכבר אנו משננים את הגרסה המעודכנת המבטלת בקריצה את הכוונה: "יהללך זר וַַלא –פיך".
ואני שומע את הצחוק ולא צוחק.
"עֲנָוָה היא תכונת נפש או רגש שבו האדם מחשיב עצמו כשווה בין שווים, ואינו מרגיש כחשוב ונישא מאחרים מכל סיבה שתהיה. מי שיודע את ערכו ומכיר בכישוריו היתרים, אך לא שם את עצמו במרכז, ולא מבקש לעצמו תהילה וכבוד מהעולם, אלא מבקש לעשות את המעשים הראויים והרצויים כ"משרת ציבור". (ויקיפדיה)
אני פוגש משרתי ציבור נפלאים העושים עבודתם לא רק שלא על מנת לקבל פרס אלא גם לא כדי ששמם יתנוסס בכותרת ראשית או זניחה בשולי המקומון, אלא כי הן והם יודעים שגורלות, כן, ממש גורלות, עשויים או עלולים להיחרץ
על ידם. הם עושים מלאכתם כדי להבטיח שלעוד ילדה או ילד יהיה סיכוי טוב יותר להצליח.
אך אני פוגש, לאחרונה, לצערי לעתים קרובות יותר ויותר, מי ששכחו שהם "משרתי ציבור" ושמים עצמם לפני האדם או הנושא שלשמו נבחרו לכהן במשרתם.
ענווה אינה בעיני התבטלות עצמית. ענווה אינה נובעת מחולשה, מחשש או פחד. ענווה יכולה לצמוח רק במקום וממקום של בטחון בצדקת הדרך, ידיעה שהמעשיים ראויים ונכונים. במקום שבו ההעדפה של טובת הכלל, הציבור, על פני הטובה האישית והאדרה העצמית.
נדמה לפעמים כי כולנו הפכנו להיות אנשי פרסום ושיווק. כולנו מצטטים כמעט בלי להתכוון:
"עשית ולא פרסמת –לא עשית!" ואפילו
"לא עשית ופרסמת-עשית!"
ואני שומע את הצחוק ולא צוחק.
אותי זה לא מצחיק.
אני מתגעגע למלים חרישיות, הנשמעות בנחת, מילים שהדובר אותן בטוח בדבריו ולכן אינו צריך לצעוק.
אני מתגעגע לערכים של הגינות, יושר, צדק וענווה. אני יודע שהם מיושנים, שנראים כאילו זמנם עבר, אליהם אני מתגעגע…. מאד.
ערכים של "הצנע לכת", של ענווה בפני הדעת והחכמה, של ענווה כאורח חיים.
ואנו, העוסקים בחינוך, מחויבים בענווה הנעלה מכולן, לדעתי, ענווה במפגש עם הילדה המאפשרת לנו להיכנס לעולמה הקסום והמופלא ועם הילד המזמין אותנו לחלום אתו את עתידו.
חברותי וחברי, כדרכנו, נתחיל בדוגמא האישית: במקצועיות, ברצינות, בדבקות במטרה, וכל אלו ועוד בצניעות ובענווה.
שבת שלום ופורים שמח, אבי.