הייתי שם באותו ערב עם ילדיי, ומאז אנו הולכים לשם כל שנה .
על המדרגות ועל הבמה חגגו המוזמנים, הדוברים, המקורבים ובככר חגגו ההמונים את האחווה (המדומה), את העתיד המבטיח (שאיכזב), את האופטימיות (שהתחלפה בפסימיות עמוקה), ובעיקר את התקווה לשלום.
לשירה שבקעה מגרונםשל הזמרת והנבחרים, האזינו עם הלב ולא רק עם האוזניים.
הרגליים היו נטועות בקרקע, הידיים חיבקו כל מכר ואיש זר באהבה. הלב המריא עם הבלונים אל על.
הרגשתי שאני חווה תחילתה של מציאות חדשה, של עידן אותו נוכל לעצב לפי הערכים שעליהם גדלתי והקניתי לילדי ולתלמידי עשרות שנים.
הרגשתי שאיני רוצה שהערב יסתיים, שלא יכבו את האורות, שלא נפסיק לשיר שיר לשלום, שלא ניפרד מהקהל והקהילה בכיכר ונצעד הלאה, ביחד, לאופק של תקוה.
רבין נרצח ועולמי נסדק.
הבטחתי לעצמי לעשות הכל כדי לזכור את הרגע שלפני, כשהכל נראה אפשרי, כשהיה אל מי ואל מה לשאת עיניים בתקווה.
הבטחתי לעצמי כי לא אתן לשאננות להרגיע אותי לשווא.
הבטחתי לעצמי כי אהיה עירני, דרוך וקשוב לכל סכנה, איום או פגיעה בדמוקרטיה הישראלית.
הבטחתי לעצמי כי לא אשתוק למראה ולמשמע כל עוולה, כל אלימות, התלהמות והסתה.
הבטחתי לעצמי כי לא ארפה מלנסות להנחיל ערכים של יושרה, אומץ, סובלנות וסולידריות.
הבטחתי לשוב ולטעת תקווה…
ומאז, כל שנה אני חוזר לכיכר, עם ילדי, וכמו אז – עולה במדרגות ובוחן אם עמדתי בהבטחות לעצמי.
וכך אמשיך, כל שנה מחדש – כי "אין לי ארץ אחרת".
אבי קמינסקי