לאחרונה אנו נתונים לארועים מטלטלים: האש המכלה דונמים של שדות בדרום, הטילים הנוחתים ללא הרף, המצוקה הקשה של תושבי הדרום, השמועות המרחפות כענן מעיק, המשבר בממשלה, החקירות, תאונות הדרכים…
המשברים הפכו להיות שיגרה והשיגרה הפכה להיות משהו מיוחל.
כולנו מכירים את הביטוי השחוק: "מה שלא הורג מחשל"…
ורציתי שתדעו – בחינוך זה לא עובד.
מה שלא "הורג" מותיר צלקות, מערער את הביטחון, מעכב התפתחות ומאיץ משברים.
כשמדובר בחינוך, ההבדל שבין שינוי לטלטלה הוא תהומי.
שינוי היא מילה של זרימה, התחדשות, התקדמות.
טלטלה היא מילה של משבר, עצירת השיגרה, זעזוע.
ידוע שמערכות חינוך מטבען נעות על הציר שבין הרצון והצורך לשנות ולהשתנות לבין הרצון והצורך להתמיד, להתקדם בסביבה מוכרת, בטוחה ותומכת.
בין שני קצוות אלו מתרחש תהליך חינוכי בכיתה ובמפגש שבין המורה לתלמידים.
העולם במעגל הפנימי של מערכת חינוך מושפע מהעולם החיצוני – לטוב ולרע, ולכן כל טלטלה במעגל החיצוני עלולה לגרום לטלטלה ולשבר במעגל הפנימי של החינוך, לעצור ולשבש את הקצב על פיו פועלת מערכת חינוך.
בדיוק בנקודת מפגש זו מתבקשת מנהיגות בתפקודה המיטבי.
מנהיגות היודעת לחסום ולעצור את הדף הטלטלות בשערי מוסדות החינוך כדי לאפשר שגרה, לאפשר שינוי.
מנהיגות היודעת לתווך את הטלטלות ולהפכן לתהליך של שינוי מבורך.
מנהיגות הנוטעת תקווה גם בעתות משבר.
תודה, אבי קמינסקי