"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים." משנה אבות ה' יז
רציתי לפתוח במשפט – כל מי שעוסק בענייני ציבור נחשף באופן קבוע למחלוקות.
אבל במחשבה שניה (וגם שלישית) ומי שלא עוסק בענייני ציבור לא נחשף למחלוקות?
למשל – מחלוקת עם בת/בן הזוג על ערוץ טלוויזיה, או מחלוקות על נושאים רציניים, עקרוניים ומהותיים כמו חינוך ילדים, שעת שינה, שיעורי הבית, הבחירות שהם עושים בחיים…
או מחלוקת עם עמיתים, מחלוקת עם המנהל, המעביד… ותוסיפו עוד מחלוקות משלכם…
אבל
כשאני במחלוקת – קבעתי לעצמי מספר עקרונות להתנהל לפיהם כדי שהיא לא תהפוך למריבה, שלא להפוך את בר-הפלוגתא ליריב או לאויב.
משתף אתכם בעקרונות אלו:
להשאיר תמיד מוצא המאפשר שיח, ליבון, בירור.
להתייחס לגופו של עניין ולא לגופו של אדם (אני יודע שקל לומר וקשה לבצע).
לברר לעצמי מה דעתי הברורה בסוגיה שבמחלוקת.
לברר עם האחר מה עמדתו לגבי הנושא השנוי במחלוקת ולבדוק שהבנתי היטב.
לנסות להעמיד את עצמי במקומו של האחר ולטעון כנגד.
לזכור שגם אם איננו מסכימים בסופו של דבר לא הפכנו לאויבים.
לדעת שאם מתנגדים למעשה או לדעה כלשהי זו אינה עמדה שיפוטית אלא ביקורת של ידיד שמטרתה שיפור וטויוב.
לזכור שאין סתירה בין ביקורת לידידות, אדרבא! אלא שזו צריכה ויכולה להיות ביקורת בונה ולא מצמיתה והורסת.
בעבודתנו אנו נמצאים ביומיום בשיח עם שותפים רבים כמו משרד החינוך, הרשות המקומית, ההורים, התלמידים, עובדי ההוראה, עובדי המנהלה – הם השותפים שלנו ויחד עם זאת גם אלו שיש לנו איתם מחלוקות.
זה יכול להיות מנוף לצמיחה ולהתפתחות אם זוכרים ויודעים שאחרי הכל נישאר שותפים ואפילו ידידים כדי להשיג את המטרה המשותפת – חינוך.
ואם לפעמים, כי כולנו בני אדם, טעינו, השתלחנו, סגרנו את האפשרות להידברות… תמיד עדיף הקשר על פני החשבונאות, השותפות על פני היריבות – זה נמצא לפעמים במרחק שיחת טלפון.
אבי קמינסקי