אחד המראות המרהיבים ביותר כשנכנסים לכיתה בבית ספר בישראל הוא המגוון האנושי המרתק.
העין רואה ילדות וילדים בעלי צבעי שיער ועור שונים, מבנה פנים וגוף מגוונים, גובה שונה… ולא רק הילדים, כאלו הם גם המורות, המורים וההורים שלהם.
והתמונה יפה כל כך כי הגיוון האנושי הוא מה שהפך
אותנו למה שאנחנו – יצירתיים, יזמים, מעיזים ומצליחים – למרות כל הסיכויים לפעמים.
ולמה נזכרתי בזה עכשיו ?! כי יחד עם כל הדברים הטובים,
יש לנו אותה תפיסת עולם מיותרת, מרגיזה וגורמת נזקים רבים לפיה "אם אינך מסכים איתי משמעו שאתה נגדי".
"אם אני משמיע דעה מנוגדת לדעתך, אז ודאי שאני לרעתך".
חברותי וחברי, אז זהו שאיני מסכים לכך !
לעתים קרובות חובתנו להשמיע באזני מי שקרוב אלינו, שאיננו חפצים ביקרו, את השגותני על דבריו או מעשיו.
אם מישהו מקורב אלינו מזהה שאנו עומדים לשגות או חלילה כבר שגינו – חובתו להתריע, להתנגד, להביע את ההסתייגות שלו – כי אם לא ינהג כך, אינו ראוי להיות חבר.
ואם בין חברים הדברים מחייבים, קל וחומר ביחסי עבודה עם עמיתים, חברים ושותפים למעשה החינוך.
שכן הנזק במקרה זה עלול להיגרם לא רק ליחיד אלא לרבים.
לעיתים אנחנו מביעים דעה שונה מזו ששותפינו הביעו, אנחנו מציבים מראה בפני השותפים לקבלת החלטות, מבקשים לבחון זווית נוספת של הסוגיה. התגובה עשויה לנוע על הרצף שבין הסכמה לאי הסכמה לקבלת או לדחיית הרעיון או ההצעה כפי שראוי ונכון במקרה הטוב.
ואולם, במקרה הרע, כשאיננו מסכימים, אנו נתפסים כמי שמתנגדים אישית למציע ההצעה.
הדיון וההתייחסות הופכים להיות לגופם של אנשים במקום לגופו של עניין.
ידידי,
איני מגלה לכם דבר שלא ידעתכם. השכל לא נמצא רק במקום אחד. ולפעמים אחד ועוד אחד, בחיבור של רצון טוב, יכולים להיות הרבה יותר משניים.