תקופת הקורונה לימדה אותנו עובדות רבות וחדשות על עצמנו. אחת מהן היא הקלות שבה למדנו שפות חדשות, שהבולטת היא כמובן "שפת הזום"… הפכנו להיות מומחים לאור וצל לפני או אחרי המצלמה, אלופים בסאונד ובצליל ובקיאים בניהול חדרים וכתיבה בצאט.
שפה נוספת שלמדנו ולימדו אותנו גם ילדינו היא שפת "הבמקום" או "ההיפך": אוהבים את סבא וסבתא אך לא מבקרים אותם, משוחחים שיחה פרטית עם מסכה על הפה ובמרחק של 2 מטר, נוגעים מרפק במרפק במקום לחיצת יד, שולחים נשיקות באוויר במקום על הלחי ועוד…
ולמרות כל זאת, אנחנו העוסקים בחינוך, ממשיכים ומדברים באותה שפה מזה דורות – שפה של ערכים, של סובלנות, של שוויון, של נדיבות, של "ואהבת לרעך כמוך", של מצוינות והצטיינות כהישג אישי ולא על חשבון מישהו אחר, שפה חברתית, אותנטית ובגובה העיניים – בשבילנו זו שפת-אם, אנו מדברים בה יומיום גם בבית וגם בחוץ, גם בשעות העבודה וגם בשעות הפנאי.
בתקופת הקורונה התבררה לי ביתר שאת ההכרה, שבשיח בכלל ובשיח על חינוך בפרט יש שפות שונות שיצרו פערים וריחוק במיוחד בשדה החינוך. יש שיח אחר, שיח ציבורי-כללי, פוליטי, שיח ציני, שמנוהל על ידי שיקולים כמו מה שחשוב לי, אם כדאי לי, האם להיכנס או לא, האם להביע את דעתי ואיזה מחיר אני אשלם, לאיזה נקודות אני אזכה…
משתמשים באותן המילים אבל ב"כאילו", מדברים על ערכים אבל עושים פשרות, מדברים על ערכים אבל קורצים למביני הרמז.
בעיני זהו שיח אינטרסנטי ולא שיח אמיתי!
זו השפה הפוליטית/אינטרסנטית. זו לא השפה שלנו בחינוך!
השפה הפוליטית הזו – זרה לנו, איננו שולטים בה ויתר על כן מסרבים ללמוד אותה ולהשתמש בה. זו בחירה מתוך מודעות והכרה בסדרי העדיפויות הראויות למי שנוגע בקודש הקודשים של מעשה החינוך.
ולכן כשדוברי השפות השונות מובילים את אותה מערכת – נוצרות אי הבנות, קונפליקטים, מצטברים כעסים ולעיתים גם מריבות.
ובל נשכח, שבתוך כל זה נמצאים עובדי ההוראה והתלמידים והדוגמה האישית היא אחד הערכים המובילים אותנו…
"ובחרת בטוב" – זו מצוות החינוך.