"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב, וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב."
4.11.1995
25 שנה מאז,
והכל עדיין טרי, צורב, בלתי נתפס ובעיקר נותר ללא נחמה וללא תיקון.
.
25 שנה, מאות שיעורי חינוך, עשרות כרזות, נהרות של מילים, מטלות וחיבורים, רבבות מעגלי שיח, דיונים.
25 שנה של עצרות, ימי זיכרון, משמרות זיכרון.
25 שנה של תוכניות, תקשורת, פוליטיקאים מכאן ופוליטיקאים משם, דוברים מטעם ודוברים מטעם עצמם
והכל עורבא פרח?
ים של מילים נבובות?
כל מה שהבטחנו, כל מה שנשבענו שלא נאפשר, שלא נסכים, שלא יחזור על עצמו – הכל יורד לטמיון השכחה של ההיסטוריה, בעוד שבימים אלו נכתבת ההיסטוריה העתיקה-חדשה של שנאת אחים, של שיח מתלהם, של קיצוניות הנתמכת ומעודדת בפרהסיה, הזוחלת מהקצוות אל המרכז, של שבטיות שאינה תרבותית בלבד אלא שבטיות לוחמנית מגובה בשנאה קולנית.
רבין הותיר מורשת שאינה חד צדדית או פשוטה. זו מורשת הנתונה לפרשנויות, חלקן לגיטימיות וראויות וחלקן לא!
הייתי שם… הייתי כי האמנתי, עמדתי ליד כדי שהתקווה תידבק בי ושמעתי את היריות, את כל ה-3, קרובות אלי כל כך, שמעתי בכיכר את ההמולה ההולכת וגוברת כמו גלים מאיימים, ולאחא מכן את השקט הזועק לשמיים.
ומאז,
מורשת רבין בעיני היא
תמונה אחת
של איש אחד
עומד על במה
מחבק בפעם הראשונה את יריבו הפוליטי
ושר בחיוך, במבוכה ובאומץ את "שיר השלום".
ואידך זיל גמור.
אבי קמינסקי